סיפור עמק השלום

בשנת 1936 נוסדה המושבה יקנעם על ידי עולים שרובם הגיעו מגרמניה והולנד. בשנים אלו נרכשו אדמות רבות בארץ ישראל על ידי כספים שתרמו יהודים מרחבי העולם עפ"י בקשת שליחי הקרן הקיימת לישראל. יהושע חנקין שעבד בקרן הקיימת לישראל, היה מופקד על רכישת האדמות באזור עמק יזרעאל בכלל ובאזור המושבה יקנעם בפרט. להבדיל מהאופן המקובל של רכישת קרקעות ורישומן בבעלות הקק"ל, אפשרו לרוכשי הקרקעות במושבה יקנעם לרשום אותן על שמם. אדמות המושבה יקנעם שנרכשו ממשפחת סורסוק (משפחה ערבית עשירה שגרה בביירות שבלבנון) חולקו ליחידות. כל יחידה כללה: 5 דונם לבית מגורים ומשק חי, כ-20 דונם לעיבוד חקלאי בשטחי עמק יזרעאל וכ-20 דונם למרעה בגבעות רמת מנשה, אזור עמק השלום של ימינו.

מתיישביה הראשונים של המושבה שהחלו לעבר את האדמות שרכשו, זיהו את אזור עמק השלום כמתאים לגידול מטעי פרי והזדרזו לטעת בו שתילי עצי שזיפים ומשמשים.

בתחילת מאורעות 1936-39 נרצחו שני שומרי המטעים יואש זולר ויצחק קליצ'בסקי. לזכרם ניטעו שני ברושים וניתן למקום השם רמת השניים. הרצח זעזע את היישוב ולאור זאת החליטו לשפר את מערך השמירה ובכלל זה בניית שני מגדלי שמירה על גבעה שולטת מצפון מערב למקום. עם המשך המאורעות ננטשו המטעים. בתחילת מלחמת העולם השנייה הסתיימו המאורעות ותושבי המושבה שבו ועבדו את המטעים עד מלחמת 1948. לאחר מלחמת השחרור נעשו עבודות לניקוז אדמות עמק יזרעאל שהתגלו כמתאימות לעיבוד חקלאי ועקב כך שוב ננטשו המטעים והפעם לטובת גידולים חקלאיים מגוונים באדמות עמק יזרעאל הפוריות. אזור רמת השניים ועמק השלום שב לשמש כשטח מרעה לצאן ולבקר של חקלאי המושבה. (באותה שנה בה נרצחו השומרים נולדו במושבה יקנעם תאומים למשפחת וולקוביץ. התאומים נקראו יצחק ויואש על שמם.)

בשנת 1960 הגיע למקום שלימים קיבל את השם עמק השלום ד"ר אוסקר עדר. אוסקר עדר, בחור נוצרי  גרמני, נולד ב 1925 והיה ילד סקרן ונבון. כבר בהיותו ילד חיפש אחר האמת. בגיל 7 היה עד לאנטישמיות בבי"ס נגד ילד שנפצע בקטטה והשומר הרביץ לו רק בגלל יהדותו. אוסקר תמה על כך ולא הבין מדוע מכה אותו כך השומר. בשיעור דת הוא שאל מדוע הם (הנוצרים) מקדשים את יום א' ולא את שבת כפי שכתוב בתנ"ך?

כשהיה אוסקר ילד עקרו הוריו למקום מגורים חדש, שם לא הכירו איש וזאת בכדי להסתיר את יהדותו של אביו. במקום מגוריו החדש נשלח אוסקר כמו כל ילדי גרמניה לתנועת הנוער הנאצית. בהיותו נער הוא אף הדריך בתנועה. עם גיוסו לצבא הגרמני, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא התנדב לקורס טייס וסיימו בהצלחה לקראת סוף המלחמה. אוסקר היה מדריך טיסה בביה"ס למטוסים קלים ולא השתתף בגיחות מבצעיות במלחמה. בסיום המלחמה בשנת 1945 החל אוסקר ללמוד משפטים באוניברסיטה.
בד בבד עם לימודיו התעניין אוסקר בשני נושאים: מהפכנים ששינו את פני ההיסטוריה ותיאולוגיה. אחד הדברים שלא הניחו לו היה, כיצד ייתכן שסטאלין והיטלר בצעו מרחץ דמים כל כך גדול בכדי לנסות ולממש את האידיאולוגיה שלהם וכשלו ומנגד הצליח גנדי בהודו לחולל מהמפכה שהשפיעה על מספר גדול יותר של אנשים וכל זאת כמעט ללא שפיכות דמים. הנושא התיאולוגי התעורר בו כאשר הבין שיש משקל לאמונה הדתית של מנהיגים שונים, שמוליכים את עמם למלחמות בשם רעיונות אידיאולוגיים ובשם הדת. עם סיום לימודיו הוסמך אוסקר כדוקטור למשפט גרמני והחל לעבוד באחד הבנקים הגדולים בגרמניה בתחום ההלוואות. אוסקר ניסה לעזור לכמה שיותר אנשים עד שמנהל הבנק החליט שעוברים לעבוד רק בגדול ולא מתעסקים עם אנשים פרטיים והלוואות לא כדאיות לבנק. אוסקר שראה בעבודתו אפשרות לעזור לאנשים התאכזב והחליט להתפטר.

מיד אם סיום עבודתו בבנק בשנת 1950 ולאור התעניינותו במהפכנים ובתיאולוגיה, החליט אוסקר לנסוע להודו. הוא חבר למוסלמי סופי מפקיסטן שהכיר בגרמניה וביחד הם קנו פולקסווגן-טרנספורטר ונסעו בו לפקיסטן. בדרך הם עברו בטורקיה, בסוריה ובעיראק. אוסקר הגיע להודו, למד באשרמים ומקדשים שונים, טייל וחקר דתות. ביחד עם מוסלמי מסרילנקה , נסע להרי ההימלאיה לפגוש איש דת מקומי המתבודד במערה   לשאלותיהם ולתהיות שהעלו בפניו ענה המתבודד בציטוט מהקוראן ומהתנ"ך. אוסקר התבייש שהוא צריך לשמוע על התנ"ך מאדם הודי והחל להתעמק בתנ"ך שקנה עוד קודם לכן לעצמו. גם הגילוי ששם משפחתו עדר הינו שם תנכי, משך אותו ללימוד תנ"ך.

באחד הימים פגש אוסקר תיירת יווניה. לאור התעניינותו בדתות, סיפרה  לו על העם היהודי השב לארצו לאחר 2000 שנות גלות. היא האמינה כי סופו של אוסקר להתחבר לעם היהודי ועל כן המליצה לו לנסוע לארץ ישראל ואף צידה אותו  בשתי כתובות של מכריה בארץ.

לאחר כשנתיים וחצי יצא אוסקר דרך היבשה לישראל. ארבעה וחצי חודשי מסע דרך פרס, עיראק וירדן הכוללים עצירה לצורך לימודי אסלאם, הסתיימו בשנת 1956, ערב מבצע קדש, במעבר מנדלבאום בירושלים.  אוסקר גילה כי מעבר הגבול סגור למעבר תיירים. הוא נשאר באכסניה שבכניסה לשוק בעיר העתיקה על יד שער יפו (אכסניה המלינה תרמילאים גם כיום) בצד הירדני של הגבול. לאחר סיום המלחמה בסיני, נכנס אוסקר לישראל ופנה לפגוש את מכריה של התיירת היווניה. הוא פגש את מרטין בובר בירושלים ולאחר ויכוח אידיאולוגי הפנה אותו מרטין בובר להתעמק ביהדות.

בירושלים התערה ד"ר אוסקר עדר בחוגים האינטלקטואלים של המרצים באוניברסיטה העברית ובמיוחד בקרב המרצים שעלו מגרמניה. אלו האחרונים הכירו לו את הפן הציוני-התיישבותי של א"י. הם גם קישרו אותו עם "הייקים" מייסדי קיבוץ הזורע.הקיבוץ ונועם הליכותיהם של חבריו מצאו חן בעיניו.

באולפן לעברית בקיבוץ נותר רק מקום אחד ואוסקר שמח לתפוס את המקום. המורה באולפן הציע לכל התלמידים לשנות את שמם לשם עברי ולאוסקר ניתן השם אשר. אוסקר אהב את השם אשר ובהזדמנות זו החל לכתוב את שם משפחתו ב-א' וכך הפך ל אשר אדר. כשסיים אשר את הלימודים באולפן הוא החל להדריך ילדים במוסד "אהבה" בקרית ביאליק. (מה שסייע רבות לשיפור העברית שלו). בסוכות יצאו כל הילדים לביתם ואשר החליט לעלות לרגל לירושלים. הוא עלה דרך יקנעם ו"רמת השניים" והתאהב במקום.. היה בו רצון עז להתיישב במקום, אך למען הסר ספק,  החליט לחזור לבית הוריו בגרמניה ממנו נעדר קרוב לשלוש שנים, לראות מה התחדש במולדתו ולבדוק אם רצונו להשתקע בישראל אינו אלא שיגעון  חולף. בתחילה תכנן אשר לשהות בגרמניה כחצי שנה אך כבר לאחר חודשיים הוא הרגיש שאין זה מקומו והוא שב וחזר לישראל או כפי שהוא אמר: "הרגשתי שזו הארץ שלי". את דרכו לישראל עשה דרך אוסטריה, תורכיה, סוריה וירדן. במפגש עם אזרחים סורים בדמשק הוא הרגיש כי הוא זוכה ליחס טוב יותר מתיירים אחרים מארצות מערביות. כששאל את אחד המקומיים לפשר השוני ביחס נאמר לו: "אנחנו נסיים את מה שאתם לא סיימתם". אשר התחלחל מהתשובה והבין שהחלטתו לעבור לגור בארץ ישראל הייתה נכונה.

בשנת 1959 התיישב אשר באחד ממגדלי השמירה מצפון מערב לגבעת משעול. לאחר כחצי שנה, ב-1960 קיבל 1,000 מארק מאביו בהם הוא קנה צריף למגורים אותו בנה במקום שלימים קיבל את השם עמק השלום. בט"ו בשבט חורף 1961 נשתלו העצים הראשונים באדמת העמק. מכר הכיר לו בחור יהודי בשם אדריאן ניסלוביץ ויחד הם עברו להתגורר בעמק השלום. (אדריאן היה בן למשפחת עולים מרומניה שגרה בפתח תקוה, כילד למד בפנימיה בכפר הירוק וכנער בביה"ס כדורי בגליל) אדריאן גר במערה ליד הצריף של אשר, כיוון שרצה להתחבר אל הטבע. גם אדריאן כמו אשר היה טבעוני ואולי זו הסיבה שהכירו בניהם. אדריאן היה מסתובב עם שער ארוך וזקן וציפורניים ארוכות שנראה כאילו מעולם לא נגזרו. הוא סבל מבעיות נפשיות ואף אושפז לעיתים בבית החולים הפסיכיאטרי מזרע (על יד עכו).

בחופשותיו מבית החולים היה נוהג לפנות אל תושבי המושבה יקנעם ולשאול אותם: אתה נורמלי? וכשלא ידעו הנשאלים מה להשיב מיד היה משיב במקומם ואומר: אני נורמלי, ומראה את תעודת השחרור שלו מבית החולים.

לאחר התיישבותם של אשר ואדריאן בעמק השלום, הם רכשו במשותף חלקת אדמה מגב' אסתר קרנסקי ביקנעם. חלקת האדמה הייתה סמוכה למעיין עין פורר. אדריאן ואשר החלו לעסוק בחקלאות, למרות שלא היה להם רקע בתחום. הם התחילו בגידול ירקות בחלקה שרכשו, אך צבאים וחיות בר שונות אכלו את כל היבול. מתוך ניסוי וטעייה הבינו אלו גידולים  מתאימים לאזור. אשר עבד לפרנסתו בגן הנוי של קיבוץ הזורע. בד בבד עם עבודתו המשיך במחקריו בנושאים תאולוגיים שעסקו באסלאם, נצרות והיהדות. הוא כתב מאמרים, מכתבים לוותיקן, היה בקשר עם ידידים מוסלמים מארצות ערב והתכתב עם כמרים ורבנים. לאט-לאט, תוך כדי למידה וכתיבה החל אשר מתקרב ליהדות. הוריו של אשר בקרו במקום והתרשמו מאוד. אביו אף הוסיף  כי אילו היה צעיר יותר, היה נוהג בדיוק כמותו. באותם ימים מבקרים ועוברי אורח שהגיעו לחווה תרמו לאשר ואדריאן ציוד וכסף לפעילותם במקום.

ב-1964 הגיע לעמק השלום עולה רגל אוסטרי, בן 63, בשם פרופ' הרמן בצנר (הוא כנראה לא היה פרופ' אך כך כינו אותו). הרמן השתייך לאגודה נוצרית בשם "ידידי אנוש". חבריה האמינו שהמקרא מכיל את תוכנית הזמנים האלוהית, לפיה בשנת 2000 תתרחש מלחמת גוג ומגוג . מלחמה גדולה זו,  תהווה "צירי לידה" קשים לקראת בואו של המשיח. עוד האמינו כי העם היהודי ינהיג את שאר העמים לעבר סדר עולמי חדש. הרמן החליט להקדיש את חייו לעזרה לעם ישראל במשימה זו ולהקים את נחלתו בסמוך ל"ארמגדון" (תל מגידו) שעל פי האמונה הנוצרית משם תפרוץ מלחמת גוג ומגוג. הרמן האמין כי נחלה זו היא הדרך הנכונה להתיישבות בארץ ישראל ככתוב: וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי יְהוָה צְבָאוֹת דִּבֵּר (מיכה ד'4).

שלושת תושבי העמק זרעו, חרשו וקצרו, בנו בתים ונטעו עצי פרי, איקליפטוסים ואורנים. בימים עבדו ובלילות העמיקו בכתבי הקודש, ואז גם החלו להתגלות בניהם מחלוקות תיאולוגיות קשות: אשר שקל ברצינות את הגיור והחל ללמוד יהדות עם הרב המקומי של יקנעם עלית, ואילו הרמן נשאר נוצרי וראה בכוונותיו של אשר אדר בגידה.

בשנת 1968 נסע אשר לבקר את הוריו בגרמניה. כבר במהלך הביקור נודע לו מחברים, כי פרצה אש בעמק השלום ששרפה את הצריף שלו. כשחזר לחווה גילה שהצריף שלו נשרף כליל וכתבי היד הרבים שכתב נעלמו באורח פלא מהמחסן. חשדו של אשר נפל על הרמן. הוא התייאש והחליט לעזוב את עמק השלום. לימים יאמר: "הרגשתי שאיני רצוי יותר במקום שהקמתי". אשר סיים את תהליך הגיור בו החל, עבר לגור בירושלים  ונשא את חנה נעמי לאשה. חנה, קרמיקאית וקדרית ניצולת שואה. לזוג לא נולדו ילדים משותפים.

בסוף שנות ה-60 או בתחילת שנות ה-70 מגיעה לעמק משפחת קולטשטט, משפחה גרמנית שאבי המשפחה שירת ב "וורמאכט" (צבא גרמניה במלחמת העולם השנייה). בישיבתו בעמק השלום, קיווה לכפר על עוונותיו. ביחד עם הרמן  רכשו מאסתר קרינסקי את חלקת האדמה עליה נמצאת כיום חוות עמק השלום. לאחר פרק זמן קצר הסתכסכו השניים, הרמן קנה את חצי חלקת האדמה ממר קולטשטט וזה האחרון עבר לגור בחיפה. הרמן נשאר בחווה ובשנת 1973 הצטרף אליו נוצרי צ'כי צעיר ששמו יוזף שמידט, שהגיע בתור מתנדב.יוסף התחיל כתלמיד באולפן בקיבוץ רמת השופט ובשיטוטיו באזור הגיע גם לעמק השלום. הוא הוקסם משלוות החווה ומעוצמת האמונה של הרמן והפך ליד ימינו. יוסף תחזק את "גן העדן הקטן" בעמק השלום, עיבד את האדמה וטיפח את הגינה. בנוסף לשפת האם שלו (צ'כית) דיבר יוסף גם גרמנית, עברית ואנגלית וכך הפך  מאמצע שנות השבעים ל"דובר" של עמק השלום. הוא עודד קבוצות מטיילים לבקר בחווה, היה מרצה להם את משנת חייו והפך להיות מוכר על ידי מטיילים רבים. הרמן ויוסף הגדירו את עצמם כחוקרי תנ"ך ואף גילו בו בקיאות רבה. הם היו נוצרים ציונים, אוהבי עם ישראל וארץ ישראל ואחזו בדעות פוליטיות מוצקות. יוסף והרמן היו צמחונים בדומה לאשר אדר. הם ניהלו משק אוטרקי (כזה המספק את כל צרכיי המחייה שלהם באופן עצמאי), ליקטו פטריות, שזיפים, משמשים, תאנים ועוד. את החלב קיבלו מפרה חולבת שהחזיקו וכן נעזרו בסוס ועגלה. במשק הותקנה מערכת לשאיבת מים מעין פורר הסמוך ומערכת סולארית לאספקת חשמל ובכך נשמר צביון החווה כאקולוגית. במהלך השנים אגרו חיטה ללחם ומצרכי יסוד שונים.  מאחר והאמינו כי מלחמת גוג ומגוג קרבה ובאה, הם אגרו בנוסף למזון יבש גם ביגוד רב, מוצרי סדקית, שמנים ודלק למנועי שאיבת המים ועוד.. עפ"י אמונתם, מלחמת גוג ומגוג היא מלחמת בני האור בבני החושך . בני האור ינצחו ואז יגיע ישועה המשיח. בני האור הם אלו המקיימים את דברי האל באמונה ובצנעה וכך נהגו הרמן ויוסף. לחיזוק תפיסתם זו הם ציטטו את הפסוק "כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ.." (מלאכי ג' י"ט)  במרפסת ביתם היה ציור גדול של: "וגר זאב עם כבש") במהלך השנים הצטרפה לשניים אמו של יוסף, אך לאחר זמן מה היא עזבה למושבה יקנעם כיון שתנאי המחייה בעמק היו קשים לה. (מאוחר יותר היא נפטרה ונקברה בבית הקברות הנוצרי בחיפה) כשהזדקן הרמן, סעד אותו יוסף וטיפל בו בנאמנות.

בסוף שנות ה-80, במקביל לפיתוח של חוות עמק השלום, החלו גורמים שונים ורשויות החוק להצר את צעדיהם של יוסף והרמן. הגם שהקרקע הייתה בבעלותם, הם לא קיבלו אישורי בניה כנדרש בחוק. הם  פלשו לשטחי מרעה והסתכסכו עם הרועים, ותביעות משפטיות היו רק עניין של זמן. בתחילת שנות ה-90 הבינו כי לא יוכלו יותר להמשיך במתכונת הזו והחליטו לתרום את הקרקע שבבעלותם למועצה האזורית מגידו. בבסיס התרומה עמד הרעיון להגיע להסכמה עם הרשויות כדי שיניחו להם. בהסכם עם המועצה האזורית סוכם כי יוסף והרמן יוכלו להמשיך לחיות בחווה עד יומם האחרון אך לא יורשו להוריש אותה.המועצה התחייבה כי החווה תשמור על צביונה האקולוגי, וכל יוזמה שתוצע למקום תהיה בהסכמה של יוסף, הרמן והמועצה. לאור זאת פרסמה מ.א. מגידו מודעה ובה חיפשה ארגון שייקח על עצמו את אחזקת החווה. עמותת לטם פנתה והציגה את רעיון הפעילות שלה למועצה. לאחר שהתקבלה תשובתם החיובית של יוסף והרמן אישרה גם מ.א. מגידו את הפניה וב-1995 התחילה עמותת לטם לפעול בחוות עמק השלום. יוסף והרמן כמי שהיו מוכנים תמיד לעזור, שמחו מאוד על האפשרות למעשה צדקה שניקרה בדרכם ונרתמו לסייע לפעילות עמותת לטם בעמק השלום.

למעלה מ-25 שנה חיו הרמן ויוסף יחד. יוסף ראה בהרמן ההולך ומזדקן, אב רוחני ולא היה יכול לשאת את המחשבה, כי יישאר בעולם הגשמי הזה ללא אב, מורה ומכוון. לקראת סוף שנות ה-90 התרופפה בריאותו הגופנית והנפשית של יוסף. הוא רזה מאוד ואושפז מספר פעמים במחלקה פסיכיאטרית בבי"ח "העמק" בעפולה. באחד הימים של סוף שנת 1999 עזב יוסף את עמק השלום במכונית הפולסוואגן גולף האפורה והישנה שלו,נסע היישר למעבר הרכבת שליד מעגן מיכאל וקפץ על הפסים אל מותו. יוסף שלח יד בנפשו והוא בן 52 בלבד. במכתב שהשאיר כתב על ילדותו הקשה בצ'כיה וכן הוראות איך לטפל בהרמן הקשיש. יוסף הועיד את הטיפול בהרמן לאדם בשם לף שגר בשוודיה, אלא שזה לא היה יכול להגיע לארץ לטפל בו. הרמן נשאר בעמק השלום בגפו. אנשי קהילת בית-אל מזיכרון יעקוב באו יום-יום לטפל בו וצוות משרותי הרווחה במועצה האזורית מגידו סייעו בטיפול. לאחר כחודשיים הועבר הרמן לבית האבות בקיבוץ הזורע ולאחר כחודש נפטר בשיבה טובה בגיל 99. הרמן נקבר בבית הקברות הנוצרי בחיפה בו נקבר גם יוסף.

כשעמוס זיו נכנס לבתי מגוריהם של יוסף והרמן הוא נדהם לגלות כמויות בלתי נתפסות של ערמות בגדים. חולצות, מכנסיים, לבנים וסוודרים מקופלים בדייקנות ומחולקים עפ"י נושאים עם פתקאות: גברים, נשים, ילדים והפרדה בין ביגוד חורף לקיץ. מגירות עמוסות סוללות, נרות, כלי תפירה, שעונים, מספריים, כלי כתיבה ועוד… המטבח היה עמוס לעייפה בשימורי מזון וקוואקר, כלי אוכל וסירי בישול. במחסני החווה מצא עמוס כ-7 טון גרעיני חיטה בחביות אטומות (חיטה שגידלו, קצרו וייבשו יוסף והרמן במשך שנים), עשרות קילו של סוכר, מלח, פירות יבשים (תאנים, משמשים ושזיפים שהם ליקטו וייבשו בעצמם בשמש.) חביות יין וצימוקים, וכן חביות עם אלפי ליטר דלקים ושמנים להפעלת הגנראטור ומנוע שאיבת המים מהבאר. אין ספק כי הרמן ויוסף הכינו את "תיבת נח" שלהם ל"מבול" – מלחמת גוג ומגוג אותה חזו והאמינו כי תפרוץ בקרוב.

גם לאחר הסתלקותם של יוסף והרמן ועד היום הזה ממשיכה עמותת לטם להפעיל את חוות עמק השלום ולפתחה. לטם הנגישה את החווה לכיסאות גלגלים, בנתה במקום גת נגיש לדריכת ענבים, בית בד לימודי נגיש, באר אנטילית ותאי שירותים לנכים. במתקנים הנ"ל ובעזרת מערכי הדרכה ואמצעי המחשה ייעודיים ומגוונים המותאמים לילדים ובוגרים עם צרכים מיוחדים, מדריכה לטם אלפי מבקרים בחווה מידי שנה בתחומי סביבה וחקלאות קדומה שהייתה נהוגה בארץ ישראל וברמת מנשה בימי קדם. לטם מנהיגה בחווה מדיניות של "שער פתוח" המאפשר לכל מטיילים ומטיילת לבקר בחווה וללמוד על שורשיה. בימים אלו (2012) מסיימת לטם יחד עם המועצה האזורית מגידו הליך רישוי לשדרוג ושיפוץ המבנים בחווה לנוחיות כל המבקרים בה תוך שימת דגש על שימור הצביון והמורשת המקומית של המקום.

  • ד"ר אשר אדר (אוסקר) גר בירושלים בבית אבות ונפטר בשנת 2011, בגיל 86. רעייתו חנה ממשיכה לגור בבית האבות הנשיא ברח' הנשיא בשכונת טלביה בירושלים (4/2012).
  • אדריאן חי (4/2012), הוא שינה את שם משפחתו לדור, גר בדירה משפחתית שהייתה בבעלות אימו בפתח תקוה וטופל על ידי אפוטרופוס שמינו לו. שכנים שהבחינו כי הוא מוזנח ומריח לא טוב פנו לרשויות הרווחה. בבדיקת הרשויות הסתבר כי האפוטרופוס שמינו לו נפטר ואף אחד לא דאג או טיפל באדריאן. אנשי מחלקת הרווחה החלו לטפל בו ובמקביל פנו למחלקה לחסויים במשרד המשפטים בכדי לבדוק אם הדירה שהוא גר בה נמצאת בבעלותו ואולי יש לו רכוש אחר כל שהוא ששוויו יאפשר לטפל בו באופן נאות ומקצועי יותר. חוקר פרטי בשם גבי תירוש נדרש לנושא והצליח למנוע את הוצאת אדריאן מדירת אמו. בשיחות אותן  ניהל החוקר עם אדריאן, חזר וסיפר אדריאן  על אדמה שיש לו ביקנעם. בשלב מסויים  החליט גבי לבדוק את הנושא והגיע ליקנעם לאתר את חלקת האדמה. כך הסתבר לאנשי יקנעם שאדריאן שנחשב למת עדיין חי.
  • משפחת קולטשטאט שעברה לגור בחיפה שבה לגרמניה. בנם הכיר בגרמניה בחורה יהודיה שהגרה לגרמניה מפולין. הזוג התחתן ועבר להתגורר בבית המשפחה בחיפה מכוח חוק השבות. ילדיהם למדו בבתי הספר איינשטיין בחיפה. יום אחד נשאל עמוס זיו על ידי אחייניתו הגרה בחיפה, אם הוא מכיר את משפחת קולטשטאט מעמק השלום. עמוס המופתע לא הבין איך התגלגל שם משפחה זה לאחיינית הצעירה, ואז כמובן התגלה סיפור המשפחה.

כתבה: יערה עופר
ערך: עמוס זיו