ללא ספקות / עדי כהן

Ek3

אם היה לי צל של ספק בנוגע לחשיבות עבודתי כבת שירות לאומי בעמותת לטם- אתמול הוא התפוגג לגמרי.

הכל התחיל כשעליתי לאוטובוס כבכל בוקר של יום טיול, רק שחיכתה לי הפתעה: איך שפניי נגלו אל התלמידים התחילו קריאות מכל עבר: “היית איתנו שנה שעברה!” “אני מכיר אותך!”, “זוכרת שהיינו במדבר יהודה?!”…והתלמידים לא טעו! שנה לפני כן הדרכתי את אותה הקבוצה ממש במדבר יהודה בטיול שנתי בן יומיים!

מרגע המפגש המחודש ואילך התלמידים לא הפסיקו להעלות זיכרונות וחוויות, ופשוט לא האמנתי כמה הטיול היה משמעותי עבורם! לא זכרתי את עצמי בתור תלמידה רגילה בתיכון רגיל זוכרת בפרוטרוט כל רגע ורגע מטיולים שנתיים. עבור רבים מהתלמידים אותם אנו מדריכים (גם המבוגרים שאנחנו מדריכות וגם ילדי הגן) כל יציאה אל הטבע, שינה מחוץ לבית, מפגש עם אנשים חדשים שרואים אותם כשווים היא כ”כ לא מובנת מאליה! היציאה לטבע נחוצה מאוד להתפתחות הנפשית והרגשית של אנשים עם צרכים מיוחדים, אפילו יותר מאוכלוסיות רגילות! והטיול הזה הוכיח לי כך יותר מכל.

למעשה הטיול עצמו גם היה דומיננטי מאוד: התלמידים הגיעו מגבעת חיים לירושלים, וספגו לתוכם במשך יום שלם- מהבוקר ועד השקיעה- כמה שיותר ירושלים שאפשר: נכנסנו בשערי העיר הישר אל גבעת רם, נפגשנו עם ח”כית אורלי לוי (!), סיירנו בכנסת, ראינו את המנורה של בנו אלקן, נסענו להר הרצל סיירנו בין הקברים ובמוזיאון, ועם רדת החשיכה נפרדנו מהקבוצה. כל חווית בירת ישראל, האנשים המשפיעים על המדינה, היו מאוד משמעותיים גם בבירור בקרב תלמידי התיכון באשר למקומם במדינה, והכי חשוב: באשר ליכולתם לחלום ולהגשים.

זו אחת הסיבות שהעלאת הזיכרונות כ”כ הדהימה אותי- אפילו ביום כזה גדוש ועמוס הדיי הטיול השנתי מלווים אותם, נותנים לכל אחד כוחות והעצמה להמשך חייו. הכי ריגש אותי משפט שאמר אחד התלמידים, דווקא תלמיד עם מוגבלות שכלית התפתחותית קלה.  הוא ניגש אליי ממש כשירדנו מהאוטובוס וצעדנו אל גן הוורדים לארוחת בוקר, ואמר לי: “עדי, את זוכרת שביקשת ממני בטיול השנתי להזכיר לך להחזיר את המפתח לחדר למורה- והזכרתי לך שלא תשכחי?”- הזיכרון הכי חזק של אותו תלמיד, בן 17 ויותר, היה המשפט הקטן שאמרתי לו, שייחסתי לו מבחינתי חשיבות כ”כ אפסית! האחריות שהטלתי עליו, האמון שנתתי בו שיזכיר לי, תחושת הבגרות- אלו הדברים שהיו לו הכי משמעותיים בטיול! ששנה שלימה הוא נושא בתוכו, ובשבילו הן נקודות החוזק וההעצמה שנותנות לו כוח להמשך הדרך!

פתאום קיבלתי דחיפה כ”כ חזקה, אמונה בדרך בה בחרתי, הבנה שלימה ומוחשית לתרומה של עמותת לטם לחברה הישראלית ולאיכות החיים של אחוז כ”כ גדול ממנה, ולזכות שלי להיות חלק ממנה.

 הכותבת היא עדי כהן, בת שירות לאומי בלטם ירושלים בשנים תשע”ג-תשע”ד.
התלמידים הם תלמידי בית ספר בשפרירים א’, הלוקים במגבלה שכלית התפתחותית קלה.

נהנתם? הפיצו הלאה...
  • Facebook
  • Twitter
  • LinkedIn