להיות “גדולה” / נעם ירושלמי

DSC_2740

יום סתיו נעים.
נחל כמון.
כיתה מקסימה של בנים עם הפרעות התנהגות, מלאי אנרגיה ושמחה.
לכאורה, מה רע?
אז זהו- הדרכה ראשונה.

היום אני כבר נזכרת באותה הדרכה בחיוך, אבל באותו היום, היה לי ברור שאני לא צריכה להיות מדריכה. לא מסוגלת-לא יכולה-לא מתאימה-לא רוצה. פשוט לא.
מאז עברה כבר כמעט שנה. שנה של הדרכות טובות, משמעותיות ומרגשות. ועכשיו, רגע לפני היציאה לרגילה ש”סוגרת” לי שנה בלטם-זו הזדמנות טובה לעצור לרגע ולשאול את עצמי-
מה השתנה?
בראש ובראשונה, אני יכולה להגיד בוודאות שהזמן עושה את שלו. בתחילת השירות, בנות לטם החדשות עוברות “קמפוס” שכל כולו עוסק בחינוך מיוחד, הכרת האוכלוסיות השונות ודרכי העבודה עם כל קבוצה. הקמפוס אמנם מלמד ומעשיר, אך אין דבר מלמד ומעשיר יותר מהניסיון המצטבר עם הזמן. ככל שהתקדמנו במהלך השנה, כך ידעתי להכיר טוב יותר כל קבוצה, על מאפייניה המיוחדים והשונים. ידעתי שהחברים מהקבוצה של פגועי הנפש מ”אנוש” רוצים לקבל הרבה ידע, ואוהבים להתחבר למסורת היהודית, ולעומת זאת בי”ס של ילדים עם אוטיזם מתל אביב צריך הדרכה יותר ממוקדת, עם פחות דיבורים ויותר תחושות. החבר’ה מ”בית הגלגלים” מוגבלים בגופם אבל בכלל לא בשכלם, והילדים המקסימים שלומדים ב”בית אקשטיין” רוצים בעיקר ללכת, פחות לדבר. (אם כבר, אז רק “על הדרך”).
בנוסף, במהלך השנה הכרתי יותר עת עצמי. אני יודעת מהן נקודות החוזק שלי ובמה אני פחות טובה, איך לתכנן את הזמן שלי בדרך הטובה ביותר ומתי לפרגן לעצמי גם בהפסקה קטנה, לנקות את הראש ביום עמוס. אני יודעת גם לנצל את הדבר הכי חזק שנמצא ברשותי-
חברות הצוות שלי. המדריכות הנוספות שאיתי בצוות ההדרכה של לטם. כל אחת מהן מלאה ניסיון, חוויות אישיות והסתכלות מרעננת על המתרחש ובעיקר בעלת לב פתוח ואוזניים כרויות להקשבה, לייעוץ ולתמיכה.

ומה בשנה הבאה?
לקראת השנה השנייה של השירות שלי, אני זונחת את החששות והפחד של ההתחלה לטובת התרגשות והמשך של עשייה. אני מרגישה שהקרקע מתחתי יציבה מאוד, ואני יכולה “לתת קפיצה” ולהגיע עוד יותר גבוה, למקומות חדשים ושיאים מרגשים.
ואת אותה קבוצה מנחל כמון אני מחכה לפגוש שוב.

הכותבת היא נעם ירושלמי, מורה חיילת בעמותת לטם בשנים תשע”ג-תשע”ד

נהנתם? הפיצו הלאה...
  • Facebook
  • Twitter
  • LinkedIn