חוג טבע באלווין ירושלים – פוסט של מדריך

 “Just The Right Challenge”– מונח הלקוח מתחום הטיפול ומתייחס לאתגר המתאים דיו. קוראים לי חן ואני סטודנטית שנה ג’ לריפוי בעיסוק ומדריכה של חוגי טבע ב’אלווין’ בירושלים. הגעתי לעמותת לטם דרך חברה ואני מדריכה במשך כחצי שנה שלוש קבוצות של מבוגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית עמוקה, כאשר לחניכי שתיים מהקבוצות יש גם מוגבלויות מוטוריות חמורות– הווה אומר מרותקים לכיסאות גלגלים ועם יכולות מינימליות עד כדי חוסר יכולת שימוש בידיים.

ההדרכה ב’אלווין’ בשבילי היא מעיין בועה של שעתיים וחצי מתוך שבוע שלם של לימודים, חברים ועבודות אחרות. למרות המשקל הקטן שיש להדרכה בלו”ז השבועי שלי, יש לה משקל גדול במחשבות. זה לא קל להדריך אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית עמוקה, ובטח שלא קל כאשר למוגבלות השכלית נוספות גם מוגבלויות מוטוריות. מה הם מסוגלים לעשות? איך אדע האם אני מעניינת אותם או שהם משועממים? האם הם נהנים? האם הם מרוצים? האם יש משהו אחר שהיו רוצים לעשות? למרות הקושי לקבל פידבק ישיר (לעומת ילדים שבצורה מאד ברורה יגידו “משעמם לי”, “זה קשה לי”) אני מאמינה כי גם לאדם עם המוגבלות השכלית הקשה ביותר יש רגשות, תחושות, רצון להיות שייך ולהתעניין. גם אדם עם מוגבלות שכלית יכול להשתעמם או להיות מתוסכל מחוסר הצלחה ולכן לאורך כל השבוע שלפני ההדרכה אני מנסה כל הזמן לחשוב ולבנות את החוג שיהווה “Just The Right Challenge” עבור החניכים, כלומר חוגים שאינם משעממים מחד, אך אינם קשים, מתסכלים או לא רלוונטיים מאידך. וזה לא קל. זה לא קל כי הפידבק שאני מקבלת מהחניכים הוא עקיף, נדיר וכרוך בפרשנות רבה מצדי. אבל דווקא הקושי הזה מוליד התרגשויות כאשר חניך מצליח לשקף עבורי את תחושותיו או רצונותיו.

Elvin2במסגרת החוג אני משתמשת בעזרי הדרכה קבועים ורצופים שמהווים תבנית ומסגרת לחוג. אני מגיעה עם מזוודת ‘טרולי’ קטנה וכחולה ובתוכה כל הציוד הנחוץ לחוג. כל מפגש מתחיל בחלוקת תגי שם שהכינו המשתתפים במפגש הראשון שלנו וכך אני מעניקה לכל משתתף ומשתתף תחושת נוכחות. לאחר מכן, אני עוברת בין כל אחד ושואלת “מה שלומך היום?” עבור אלו שלא יכולים לדבר אני מציגה לוח ועליו פרצופים המביעים רגשות שונים כמו שמחה, עצב, עייפות, כעס וכך אני מעניקה להם את ההזדמנות לשתף בתחושותיהם. באחת הקבוצות עם המוגבלות המוטורית ישנו משתתף שאינו מסוגל לראות דבר מה שקרוב אליו מבלי לקחת אותו, להכניסו לפה או לשחק אתו באצבעותיו באגרסיביות. במפגשים הראשונים, מתוך הנחה כי המדריכים מכירים את המשתתפים טוב יותר ממני, לא נתתי למשתתף זה את תג השם שלו כיוון שנאמר לי שהוא יאכל אותו או יקרע אותו. זה הפריע לי שאיני יכולה לשתף אותו באופן מלא בפעילות אך כיבדתי את בקשת הצוות. לאחר תקופה מסוימת נכח בחוג מדריך אחר שדווקא נתן לו את תג השם. ופתאום, בעודי מסבירה את הפעילות אני רואה בזווית העין כי הוא מתאמץ, מתעקש ולבסוף מצליח לשים לעצמו את תג השם על הצוואר. כל כך התרגשתי באותו הרגע – מבחינתי הוא אמר לי “אני רוצה להיות חלק, אני רוצה להשתתף, אני יכול”. בשביל מקרים כאלה אני ממשיכה להתעקש, לנסות ולאתגר את עצמי בניסיון למצוא את האתגר המתאים דיו בחוגים.

לסיכום אספר כי במהלך חודש ינואר יצרנו יחד גינה. במפגש הראשון הכנו בקבוקים שישמשו כגדר, בשבוע השני הכנו דחליל ובשבוע השלישי יצאנו לשתול את הפקעות, לבנות את הגדר ולהעמיד את הדחליל. מאז, כל שבוע אני משתדלת (תלוי במזג האוויר) לצאת עם הקבוצות להשקות את הגינה ובכך ליצור המשכיות ותחושה של יצירה עצמית.

הכותבת היא חן שיר-רן, סטודנטית לריפוי ועיסוק ומדריכה מספר חוגים באלווין ירושלים

נהנתם? הפיצו הלאה...
  • Facebook
  • Twitter
  • LinkedIn

התגובות סגורות.