שירן (:

בלוג

כתבה: ורדית גלטר

היום שירן דיברה איתי. זה היה קצר, ואולי לא הייתי צריכה להיות כ"כ מופתעת. אבל לפעמים הדברים הקטנים משאירים עלי רושם חזק בטירוף. והתרגשתי.
עשיתי סבב בוקר קצר של היכרות וכשהגעתי אליה והצגתי את עצמי "בוקר טוב, קוראים לי ורדית ואני אהיה המדריכה שלך היום, איך קוראים לך?" היא לא ענתה. הרבה פעמים המלווים עוזרים ומדברים במקום החבר'ה שלא וורבאלים, אבל הבוקר פשוט חיכיתי.
ראיתי שיש לה לוח תקשורת של מילים בסיסיות ושאלתי אותה אם היא רוצה להשתמש בו, היא סימנה לי עם הראש שלא. היא קירבה אליה את הפלאפון שלה. פלאפון רגיל, דומה לשלי ונכנסה להודעות (אולי היא לא מדברת. אבל היו לה המון אנשי קשר שהיא מתכתבת איתם) היא פתחה הודעת טקסט חדשה, מחקה את כל הסימנים שנלחצו לה כשהיד קצת רעדה. ולאט לאט. הקלידה ש'. י'. ר'. ן'.
הורידה את היד וחייכה. אהלן שירן. איזה כיף להכיר אותך.

הרגעים הקטנים האלה, כשאני פוגשת אנשים מזכירים לי למה באתי ללטם. אולי היה יוצא לי לראות את שירן ברחוב, את אלון מחכה בכיסא הגלגלים שלו לאוטובוס שיפתח את הדלת האחורית ואת יעל עם המלווה יוצאות לקניות. אבל השירות בלטם מאפשר לא רק לראות את כל קשת האוכלוסיות המיוחדות. הוא מאפשר להיות יחד. לצאת יחד לטבע ולנשום קצת, ללמוד עם המודרכים שלנו בגובה העיניים ובאמת להיפגש.

להיפגש עם בעלי מוגבלויות פיזיות. למצוא מסלולים נגישים, להכין הדרכות ברמה גבוהה (כי זה שהם בכיסאות גלגלים, חירשים או עיוורים זה לא אומר שהם יודעים על העולם פחות מאיתנו) להעביר הפעלות שישמחו, ויעשירו אבל שיתאימו גם לחבר'ה חסרי המוטוריקה..
להיפגש עם בעלי המוגבלויות השכליות. לשבור את הראש איך ללמד אותם על מעיין שכבה בשפה פשוטה. להשתמש באין סוף עזרים מוחשיים כדי לסקרן ולעניין. לדבר בגובה העיניים, לצחוק בטירוף, לצאת מכל טיול מאוהב באיזה חניך או חניכה..
להיפגש עם האוטיסטים שלא מפסיקים להפתיע ולרגש. לצאת לטיול איתם בהרגשה של הכרת תודה שהם מסכימים לפעמים להכניס אותי לעולם שלהם.
להיפגש עם מקלטי הנשים. להיות חצי אמא וחצי ילד בכל טיול מחדש.
עם מתמודדים עם מחלות נפשיות. שהמפגש איתם מלמד אותי על עצמי ככ הרבה בכל פעם מחדש.
עם החברה מ'ברנקו וייס', ועם כל האוכלוסייה שמוגדרת כ"נוער בסיכון" שלמדתי מהם להניח הרבה סטיגמות בצד ופשוט להיות איתם.
ועם עוד הרבה..

בשנה וחצי האחרונות אני קמה כל בוקר עם פרפרים בבטן. עם הבקבוק והכובע שאני מכניסה לתיק אני מכניסה גם הרבה חששות ושאלות של חוסר ודאות לקראת מה שיהיה בהמשך היום.. המסלולים שונים בכל יום ואופי הקבוצות לא מפסיק להתחדש, לסקרן ולאתגר.
אבל בשנה וחצי האחרונות אני גם חוזרת כל ערב לדירה וביחד עם הבקבוק והכובע אני מוציאה מהתיק גם המון רגעים מרגשים, מוזרים או קורעים מצחוק. יש חוויות שאני שוכחת ויש כאלה שזה פשוט בלתי אפשרי.. ועד היום יש איתי רגעים כאלה, שהולכים תמיד איתי.
יש את אברהם מסן סימון ששאל אותי אם יש לי אח נכה "אחרת איך את מבינה אותי כל כך טוב".
את סן שסיפר לי שקשה לו לפעמים בתיכון החדש אבל תודה כי הטיול הזה עוזר לו והוא אוהב טיולים. את המילה הראשונה בשפת הסימנים שלימדו אותי תלמידים מבהי"ס 'ניב' תל אביב. את סיור החנוכיות בנחלאות עם דירות של נפגעי נפש שהיה מרומם. דיברנו בו על הרבה על האור שבנו ועל עניינים שבלב, וכולם אמרו תודה. היה טוב איתך המדריכה.
ועוד הרבה. כ"כ הרבה.

השירות בלטם הוא לא תמיד קל. והמפגשים לא תמיד נעימים לעין או לרגש.
ובכלל, לא תמיד קל להיות מדריכת טיולים עם כל כך הרבה אחריות על הכתפיים. אבל השירות פה מלמד בלי סוף על הארץ שלנו ועל כל סוגי האנשים שנמצאים בה. הוא מפגיש ביני לבין כל הילדים והמבוגרים המיוחדים שנמצאים בהדרכות שלי, וביננו לבין הטבע. שמציע שחרור ושינוי ואויר לנשימה.
זה שירות אינטנסיבי ומאתגר. אבל הוא פותח. וואו כמה שהוא פותח את הלב.

הכותבת היא ורדית גלטר, בת שירות בעמותת לטם, משרתת כמדריכת טיולים בלטם ירושלים, תשע"ז- תשע"ח.

נהנתם? הפיצו הלאה...
  • Facebook
  • Twitter
  • LinkedIn